סוף-סוף פותחת את הפה
שלושים שנה אני חולמת לפתוח את הפה ולשיר. חולמת ומקיצה לחיים ללא שירה.
אבל השבוע קרה נס קטן - השבוע הצטרפתי למקהלה. עמדתי בחצי גורן עם קבוצת נשים מקסימות ותומכות וסוף סוף פתחתי את הפה ושרתי. מצטרפת בהרמוניה למקהלת קולות ויוצרת מוזיקה, עוד לא נקייה, עוד לא הרמונית לגמרי, אבל יוצרת מוזיקה ומתמלאת בתחושה של אושר עילאי.
ו. חברתי הטובה, הגשימה השבוע גם היא חלום בין ארבעים שנים והתחילה ללמוד לרכוב על אופניים. כשהייתה ילדה ברמת-גן בשנות השישים, סרבו הוריה לאפשר לה ללמוד לרכוב, ומאז היא חולמת - לצאת לרכיבה על אופניים בפארק.
הגשמת חלום ישן גורמת לתחושה משחררת ומעצימה. אבל בתוך כל השמחה הזו יש בי חלק ששואל בספקנות – אם זה כל-כך טוב, למה חיכית שלושים שנה?
הסיבות מגוונות ושונות – כי זה לא הזמן... כי אין לי זמן...כי אני לא מספיק טובה....כי אני יותר מדי טובה... והכי הכי חזק: כי אני אוהבת לשיר אבל שונאת להופיע!
שאלתי את ו. מדוע לא הגשימה את חלומה בארבעים השנים שחלפו, ותשובתה הייתה: "אולי לא ממש רציתי, אבל יותר סביר הוא שפחדתי שלא אצליח ואפגע".
אני חושבת שבתוך המשפט: "פחדתי שלא אצליח" מסתתר גם המשפט שלי: "אני שונאת להופיע". הרי מה הפירוש של "אני שונאת להופיע"? אני מופיעה כבר שנים רבות לפני אנשים בקורסים שאני מעבירה ובמסגרת אחרות. והתשובה היא: אני "מופיעה" בתחום הנוחות שלי – מרצה, מלמדת - זהו מקום שבו אני יודעת בוודאות שאני טובה, זהו לא תחום חדש שאולי אכשל בו.
הפחד מכישלון מונע מאיתנו לפעול בכל-כך הרבה תחומי חיים. הרי כבר קבעו חכמים ממני שיותר משאנחנו אוהבים להרוויח, אנחנו שונאים להפסיד. כישלון יגרום לנו להפסיד את תחושת ההערכה של החברה אלינו ואף יותר מכך - את ההערכה שלנו אל עצמנו. אולי כדי לא להתמודד עם תחושת הכישלון אנחנו תקועים במערכות יחסים שכבר מזמן לא מתפקדות ולא מעזים לטרוף את הקלפים, אולי משום כך אנחנו ממשיכים ללכת לעבודה שאיננה מספקת עבורנו דבר מלבד תחושת קביעות ולא פונים לתחומים שמושכים אותנו באמת, ואולי עוד דברים רבים שאנחנו מונעים מעצמנו בגלל הפחד להיכשל.
אם כך, כיצד מתגברים על הפחד הזה? אני מאמינה שאי אפשר להתגבר עליו לגמרי. זהו פחד שבמקורו נועד כדי להציל אותנו ממוות. לולא קיומו היינו אולי עושים דברים מסוכנים שהיו גורמים למותנו. אבל אני כן מאמינה שבהחלט אפשר "לרסן" אותו: לפי שיטת ה – Voice Dialogשפותחה בארצות-הברית, אפשר להתייחס אל הפחד כאל דמות עצמאית הקיימת בתוכנו, לפרוט את הפחד לפרטים, להגיע לבסיס עליו הוא יושב ולהגיע איתה להסכמים – "באילו תנאים היא תהיה מוכנה לאפשר לי לשיר?" במקרה שלי – בתנאי שלא אצטייר יותר מדי כמגוחכת (לכן הצטרפתי להרכב מקצועי ורציני). במקרה של ו. והאופניים בתנאי שכללי הבטיחות יישמרו, והיא לא תיפצע באופן אנוש מדי (לעולם לא לרכוב על כביש, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות). ההסכמים האלו "מרגיעים" את הפחד, ואנחנו מתמלאים באומץ ומעזים לפעול.
האם נפטרתי כבר מהפחד שלי להיכשל? כנראה שלא, אבל תחושת ההישג שמלווה אותי השבוע על כך שהתגברתי עליו במקצת מקדמת אותי לקראת הרצון להתגבר על פחדים נוספים. הרי בסופו של דבר השד איננו נורא כל-כך, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לפתוח את הפה ולשיר.
